פסק-דין בתיק ע"פ 7010/09

השופט י' עמית:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 5007-08 (כב' השופטים י' אלרון, כ' סעב, מ' גלעד) בגדרו הורשע המערער בעבירת רצח ונדון למאסר עולם.

           עניינו של הערעור שבפנינו בשאלה אם זכאי המערער להגנת סייג אי השפיות או לענישה מופחתת בגין מעשה רצח שביצע.

תמצית העובדות

1.        המערער, יליד 1956, ולריסה דוידוב ז"ל (להלן: המנוחה) חיו יחד כבני זוג במשך כשתים עשרה שנים, וגידלו יחדיו את בנם המשותף (יליד שנת 2000) וכן את בנה של המנוחה מנישואין קודמים (יליד שנת 1992). לימים, נתגלע בין השניים סכסוך בשל מחלוקות כספיות ובשל חשדו של המערער כי המנוחה ניהלה קשר רומנטי עם גברים אחרים, ובחודש ינואר 2008 עזב המערער את הדירה בה התגוררו, ועבר לגור עם אמו. בסמוך לאחר עזיבתו, פנתה המנוחה לקבלת סיוע משפטי לשם הגשת תביעת מזונות ומדור נגד המערער. עם זאת, גם לאחר שעזב את הבית, הקשר בין המערער לבין המנוחה לא נותק, והמנוחה המשיכה לפנות אל המערער בבקשות שונות, בין היתר, כי יעזור לה במימון הוצאותיה והוצאות הילדים.

           מספר ימים לפני יום ה-13.1.2008, היום בו מצאה המנוחה את מותה, נפגשו המערער והמנוחה בתחנת אוטובוס ונסעו יחד באוטובוס. באותו מפגש, שספק אם היה אקראי או מכוון, הטיח המערער במנוחה כי בגדה בו, וספג ממנה, לדבריו, "חיוכים משפילים ולעג".

2.        בעקבות נזילה שנתגלתה בדירת המנוחה (להלן: הדירה), הזמינה המנוחה ביום 6.1.2008 שרברב על מנת להחליף צינור דולף. המנוחה ביקשה מהמערער להצטרף כאשר יגיע השרברב והמערער הנחה אותה להתקשר אליו ולעדכן אותו מתי להגיע אליה.

3.        ביום ה-13.1.2008, היום בו אמור היה השרברב להגיע לדירה, התקשרה המנוחה למערער וביקשה ממנו להיות עמה בדירה בשעות 16:00-14:00. המערער דחה אותה בתחילה בטענה כי הוא נמצא בעבודה, אולם מאוחר יותר חזר בו, התקשר אליה, וקבע לפגוש אותה בשעה 14:00. המערער הצטייד בשני בקבוקים המכילים חומרים דליקים, אך כאשר יצא ממקום עבודתו הגיע למסקנה כי הבקבוקים גדולים מכדי לשאתם בכיסו, ולכן רכש בחנות שני בקבוקים קטנים ובהם נוזל מדליק פחמים, וכן גפרורים (אשר לדבריו נדרשו לו למקרה שהמצית שברשותו לא יעבוד). בטרם הגיע לדירת המנוחה, המערער הלך לקברו של אביו, ובסמוך לשעה 13:30 פגש את המנוחה מתחת לבניין בו נמצאת הדירה, כשבכיסיו הבקבוקים הקטנים, הגפרורים והמצית, ועלה יחד עמה אל הדירה. לאחר שנכנסו, נעל את דלתהדירה וסגר את החתול בחדר אחר.

4.        המערער והמנוחה התעמתו זה עם זו, כשלדברי המערער, בתגובה להאשמותיו כי היא בוגדת בו, המנוחה צחקה, אמרה כי אין לו כל הוכחה לבגידותיה, וכי איננו יכול לעזוב אותה ואת הילדים משום שהילד שלו יהיה רעב. או-אז, הכה המערער את המנוחה בפניה והיא נפלה. המערער שפך על ראשה את הנוזל מדליק הפחמים מהבקבוק האחד, והצית אותה באמצעות מצית שהיה ברשותו. בהמשך, הוסיף המערער ושפך על ראשה של המנוחה את הנוזל מבקבוק מדליק הפחמים השני. כאשר ניסתה המנוחה לקום, הכה אותה שנית באמצעות עציץ שהיה בדירה. באותה עת הגיע למקום השרברב, ולאחר ששמע את זעקותיה של המנוחה צלצל למשטרה. סמוך לאחר מכן, המערער התקשר לאחיו והודיע לו כי שרף את המנוחה, ועתה הוא מתכוון להתקשר למשטרה. שני שוטרים שהגיעו למקום, דפקו בדלת, ואחרי שניות ספורות המערער פתח אותה, ולנגד עיני השוטרים נגלתה גופת המנוחה כלפיד בוער, כשהאש נישאת עד לגובה המשקוף. כשנחקר המערער במשטרה, הסביר כי המתין עד שהמנוחה תחדל מלנשום בטרם פתח הדלת.

5.        השוטרים אזקו את המערער, שלא גילה התנגדות למעצרו והודה כי שרף את המנוחה תוך שהוא מצביע על בקבוק הבנזין ששימש אותו, שהיה מוטל ליד הגופה. המערער הסביר לשוטרים כי מזה שתים עשרה שנים הוא מממן את המנוחה, אך היא בוגדת בו. על גופו של המערער נתפסו בין היתר מצית וקופסת גפרורים. גם בחקירתו, המערער הודה בפני השוטרים בהצתת המנוחה, וביקש נוכחותו של מתורגמן לשפה הרוסית. המערער חזר על הודאתו, גם בפני המתורגמן, ולאחר מכן אף שיחזר את הרצח בפני החוקרים, תוך שהוא מכנה את המנוחה בכינויי גנאי, מביע סיפוק ממעשיו, ומשבח את מראה האש בה נשרפה המנוחה.

           בבדיקה שנערכה במכון לרפואה משפטית, נמצאו על גופת המנוחה כוויות דרגה 3-2 וחריכה על פני 22% משטח הגוף עם בצקת במוח וכוויה ברירית הקנה.

6.        בבדיקות פסיכיאטריות שנערכו למערער בהמשך, הוא דיווח כי החל לסבול מהזיות בהן רוחה של המנוחה ושל אמה, שנפטרה אף היא מספר שנים קודם לכן, קוראות לו להצטרף אליהן. המערער שלל כי סבל מהזיות אלו לפני או במהלך שריפת המנוחה.

ההליכים לאחר הגשת כתב האישום ופסק דינו של בית משפט קמא

7.        על יסוד העובדות המתוארות לעיל, הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 11.2.2008 כתב אישום המייחס למערער עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בתגובה לכתב האישום, טענו סנגוריו של המערער כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין ופטור מאחריות פלילית מכוח סייג אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק. אציין כי המערער נמנע מלהעיד, הן בשלב הכרעת הדין והן בשלב גזירת הדין.

8.        בית משפט קמא קבע כי התקיימו יסודות עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2). באשר ליסוד העובדתי, עמד בית המשפט על כך שההגנה אינה חולקת על העובדות וכי קיימות הודאות של המערער וראיות חיצוניות נוספות רבות המעידות על השתלשלות העניינים.

           באשר ליסוד הנפשי, קבע בית המשפט כי הרצח בוצע בכוונה תחילה על פי שלושת היסודות שבסעיף 301: ההחלטה להמית נלמדת מהודאתו של המערער עצמו ומתימוכין נוספים; יסוד הקינטור נשלל - הן אובייקטיבי, לאחר שהוכח כי המערער תכנן את המתת המנוחה עוד קודם לפגישתם, והן סובייקטיבי - שכן כל "חטאיה" של המנוחה כלפיו היו בקשת תמיכה כלכלית בה ובילדים ואמירתה כי אין לו הוכחות שהיא בוגדת בה;הכנה למעשה נלמדת מהתכנון המוקדם לרצח שכלל בין היתר: נטילת חומרי הדלק ממקום עבודתו, קניית הגפרורים ובקבוקי מדליק הפחמים, פרידה מקבר אביו, נעילת דלת הדירה, הוצאת החתול מן החדר וכיו"ב (עמודים 46-44 להכרעת הדין).

9.        מכאן פנה בית המשפט לדון בטענה המרכזית בהגנתו של המערער בדבר מצבו הנפשי. לצורך כך נדרש לארבעחוות דעת שניתנו על ידי שמונה פסיכיאטרים:

           (-) חוות הדעת הראשונה נכתבה על ידי ד"ר נחמקין וד"ר ליידרמן מהמרכז הרפואי "שער מנשה", לאחר שהמערער שהה במחלקה לצורך צו הסתכלות בתנאי אשפוז בתאריכים 15.1.2008 - 6.2.2008 (להלן: חוות הדעת הראשונה). בחוות הדעת נכתב כי במהלך ההסתכלות לא נצפתה התנהגות מוזרה או תוקפנות מצד המערער, אשר פנה לצוות בנימוס ובכבוד, שיתף פעולה וענה לשאלות ברצון ולעניין, ואף התבטא כי מרגיש שאינו שייך למקום, והיה מוטרד מאפשרות של המשך אשפוז וקבלת טיפול אנטיפסיכוטי. חוות הדעת מציינת התבטאויות שונות של המערער כמו הסימנים שנקב בהם כהוכחה לבגידת המנוחה ("שדיה היו רכים וירדו - סימן ברור של קיום יחסי מין זמן קודם") או אמירותיו לגבי האש שאחזה במנוחה ("עם האש 'יצא כל הרוע שהיה בה'" "השריפה היתה 'נקיון נשמתה' ובלתי נמנע"). בחוות הדעת נקבע כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין ובעת המעשה לא היה אחראי למעשיו עקב "הפרעה דלוזיונאלית פסיכוטית שגרמה לפגיעה חמורה בבוחן מציאות, תובנתו ושיפוטו וכתוצאה ממצבו הנפשי החולני היה מופעל על ידי דחף פסיכוטי בלתי נשלט, לא היה מסוגל לצפות את תוצאות מעשיו, להעריך חומרתם".

           (-) חוות הדעת השניה ניתנה לאחר שהמאשימה השיגה על ממצאי חוות הדעת הראשונה, ובית המשפט הורה על הסתכלות חוזרת. חוות הדעת נכתבה על ידי ד"ר גרינשפן וד"ר מיטלמן במב"ן בעקבות הסתכלות במהלך אשפוזו של המערער במחלקה הפסיכיאטרית. המערער הועבר למב"ן כבר ביום 7.2.2008 וההסתכלות נערכה בעקבות החלטת בית המשפט בין התאריכים 26.2.2008-3.4.2008. (להלן: חוות הדעת השניה). לאחר סקירה נרחבת של החומר, כולל חוות הדעת הראשונה, הגיעו עורכי חוות הדעת השניה למסקנה כי המערער אכן סבל מלדוזית קנאה, אך עם זאת, ידע והבין שהמעשה שביצע הוא פסול ואסור על פי החוק. המערער הבין כי אין עתיד ליחסים תקינים עם המנוחה והחליט להיפרד ממנה ואף עזב את דירתם המשותפת, אך גם בשבועיים טרם ביצוע המעשה נפגש עמה מספר פעמים, ולמרות שגם אז היה נתון בדלוזית הקנאה לא פגע בה. עוד נכתב כי המערער טוען כיום כי נשמת המנוחה נכנסה לתוך גופו וקוראת לו לבוא אחריה לעולם המתים והוא אף חש את כובד גופה בתוך גופו, אך תופעה זו החלה, לדבריו, לאחר ביצוע המעשה ואין לה קשר למעשה בו הוא נאשם. סיכומו של דבר, שנקבע על ידי מחברי חוות הדעת כי המערער כשיר לעמוד לדין, כי הם רואים ב"דלוזית הקנאה ממנה סבל הנבדק הפרעה נפשית חמורה, שאכן הגבילה את יכולתו במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה" וכי הבין היטב את הפסול שבמעשיו.